הכל התחיל בשיחה חטופה אחת. עמדתי בתחנה המרכזית, ממתינה לאוטובוס האחרון של הלילה. הרוח הייתה קרה, והשמיים קודרים, כאילו מחכים למשהו דרמטי שיקרה. התכווצתי בתוך המעיל הדק שלי, מביטה באנשים סביבי, מנסה לא להיראות שונה או בולטת מדי. תמיד ידעתי שאני לא כמו כולם, אבל אף פעם לא הצלחתי לשים על זה את האצבע.
הוא התקרב, הכתב הזה, עם המיקרופון בידו, עיניים נוצצות וסיגריה חצי כבויה בין האצבעות. "תגידי, שמעת על הקבוצה הזו? הם הולכים להפגין פה מחר," אמר לי, מחווה לעבר קבוצה של נשים, לבושות בצבעים עזים ונעלי עקב גבוהות. "הקוקסינליות האלה," הוא המשיך, בחיוך קטן. מילה אחת. כל כך טעונה.
באופן מוזר, באותו רגע, לא הרגשתי זעם או עלבון. במקום זה, היה שם משהו אחר – הבהרה פתאומית, כמו ניצוץ שהאיר את האפלה. אולי בגלל איך שהוא אמר את זה, אולי בגלל איך שהן החזיקו את עצמן בגאווה מול העולם שהרבה פעמים לא מבין ולא מקבל. באותו הרגע, כששמעתי את המילה הזו יוצאת מפיו, הבנתי סוף סוף מי אני.
זה היה כאילו חיי עד אותו הרגע היו בבועה של חוסר הבנה עצמית. תמיד הרגשתי נתק בין הגוף שלי לבין איך שאני רואה את עצמי, כאילו העולם רואה אותי אחרת ממה שאני באמת. אבל עכשיו? עכשיו הכול התחבר. נזכרתי במראות מהילדות – המשחקים שבהם בחרתי להיות הנסיכה, לא הלוחם, הבגדים שהעדפתי לבחור בסתר.
הכתב הלך משם, משאיר אותי עם המחשבות. הסתכלתי על הקבוצה ההיא שוב, הבטתי בעוצמה שלהן, בדרך שבה הן צעדו כאילו העולם שייך להן, למרות הכול. סוף סוף הבנתי. זה לא המילה שהגדירה אותי, אלא התחושה שהייתה מתחת לפני השטח כל השנים.
מאותו יום, התחלתי במסע חדש. מסע של גילוי עצמי, של קבלה, ושל ידיעה שיש לי מקום בעולם הזה – בדיוק כמו שאני.